– פרופסור דונלד הופמן הוא מדען קוגניטיבי שדוחף את הגבולות של איך אנחנו תופסים את המציאות, ואיך נוכל לשחרר את מלוא 

הפוטנציאל שלנו כבני אדם.

– העולם שאתה רואה – הוא לא העולם האמיתי. כל מה שאני רואה כרגע זה בעצם מציאות מדומה.   זה כאילו שנולדת עם קסדה של 

מציאות מדומה ואתה משחק במשחק וידאו. זו המציאות שלך. אבל אם אתה המתכנת שכתב את הקוד של המשחק – אתה יודע שיש עולם 

שלם מחוץ אליו. וכמתכנת, אתה יכול לעשות ניסים.

– אז, האם אתה חושב שאנחנו מתקרבים ליכולת לערוך את הקוד?

– בדיוק על זה אני עובד כרגע. ואנחנו מתחילים לפתוח תחום של טכנולוגיות חדשות, חזקות בהרבה מכל מה שהכרנו עד עכשיו.

 כמו למשל מסע בזמן. ופצצות גרעין ייראו כמו זיקוקים.

– ומה לגבי סבל של אנשים?

זה כמו תיבת פנדורה – יש בזה כל מיני הפתעות לא נעימות, אבל גם אפשרויות מופלאות. 

כך או כך, רק בחודשים האחרונים התחילו להיפתח הסדקים. 

-אז בוא נדבר על זה.

– נניח שאני נותן לך משהו שמעולם לא טעמת, למשל חתיכה של נענע. האמת היא שאני לא יודע איך נענע מרגישה עבורך. 

אני מניח שזה דומה לאיך שהיא מרגישה בשבילי – אבל אני לא באמת יודע.  זה נקרא למידה באמצעות הגדרה סובייקטיבית. יש לנו את 

המשחק הזה שבו החוויות שלך – הן שלך בלבד. אני לא באמת יודע אם העולם שלך דומה לחוויה שלי. אולי כן, אולי לא.

– ומה אם חלק גדול מהכאב, הסבל והקשיים הנפשיים שלנו נובעים מהאופן שבו אנחנו תופסים את המציאות? 

 – ייתכן שאם נלמד לשחרר את התפיסה הזאת, או אפילו "לחווט את עצמנו מחדש", נוכל לחיות חיים מלאים יותר, עם יותר הודיה והנאה.

וזה מאוד חשוב בעיניי – כי זו תוצאה טבעית של מה שדיברנו עליו קודם. 

רובנו חושבים על עצמנו כעל אובייקט בתוך מרחב-זמן, שמופיע כאן לרגע קצר ובקרוב ייעלם.

אבל כשאני אומר שאנחנו חורגים מעבר לכל תיאוריה מדעית, הכוונה היא שתפיסת עצמי כאובייקט במשקל 160 פאונד במרחב-זמן

 – היא בסך הכול תיאוריה. זו לא האמת.  זו לא האמת על מי שאני באמת.  זו רק מסקנה שנובעת מכך שגם מרחב-זמן עצמו הוא תיאוריה.

כל מה שאני חווה בתוך מרחב-זמן הוא לא המציאות עצמה, אלא רק התרגום  של הקסדה (הוירטואלית) שלי – מערכת החושים – למציאות 

שהיא אינסופית וחורגת מכל מה שאני מסוגל לחוות. ויש דרך אחרת להבין את זה, דרך שחורגת ממדע.  מסורות מדיטטיביות רבות 

מתארות  זאת – הן מזכירות לנו שאנחנו אינסופיים, מעבר לכל הגדרה מדעית או אחרת.

– אז מה בעצם עושים כדי לדעת מי אתה?

– פשוט משילים מעצמך את כל התיאורים.  אתה יושב בשקט מוחלט, מתעלם מהמחשבות – מפני שאתה מבין שהן בסך הכול כלים בתוך 

הקסדה (הוירטואלית). כדי לשחק במשחק החיים – נכון, אנחנו צריכים מחשבות. אנחנו צריכים אותן כדי לעשות מדע, כדי להבין, כדי 

לתפקד.   ואני לא מזלזל במדע – אני עצמי מדען.  

אבל אם באמת רוצים לדעת מי אתה מעבר לתיאור של ה"קסדה", חייבים לשים בצד את כל המושגים.  ולהכיר את עצמך – פשוט על־ידי 

להיות עצמך, בלי להכניס סיפור או תווית בינך לבין עצמך.

– סיפור. זהות. תווית.

– בדיוק.  לא סיפור, לא זהות.  אתה מכיר את עצמך כשאתה יושב בדממה מוחלטת ופשוט קיים. בלי מושגים. כי ברגע ששחררת 

את כל  התיאוריות – אז זו המציאות שפוגשת את המציאות. בלי מחסום באמצע.

– וזה דורש ממך להבין שכל הזהויות שאתה נושא – כל הסיפורים שאתה מאמין בהם, כל התוויות שנתת לעצמך: מנכ"ל, מנהל ברשתות 

חברתיות, מנהל, דירקטור, ראש מחלקה – כל אלה בסך הכול תוויות. 

– נכון. כל אלה בסך הכול תוויות שנתת לעצמך.

ומה שמעניין הוא שאם אני חושב שאני רק הגוף הקטן הזה, ושכל החוויות המודעות שלי הן רק מה שהמוח שלי עושה – אז זו התיאוריה שלי, 

וזה כל מה שאני.  אז אני לא מרגיש גדול, לא מרגיש חשוב. ובגלל זה אני כנראה אצטרך לעשות משהו כדי להרגיש קצת יותר טוב, ואצטרך 

להתחרות בך. אצטרך להראות שאני טוב יותר ממך בכמה דרכים – אני שחקן טניס טוב יותר, או חכם יותר, או משהו כזה.

וכך מתחילה התחרות בין אנשים, גם בין דתות ומדינות, כי אנחנו לא באמת יודעים מי אנחנו ומרגישים חסרי ערך.

אבל אם באמת היינו מבינים שכל מה שאני רואה כרגע – אני יוצר אותו על המקום… 

הכוס שאני רואה – היא קיימת רק כשאני יוצר אותה.

השולחן קיים רק כשאני יוצר אותו.

זה כמו במציאות מדומה. אם אני בתוך משחק כמו Grand Theft Auto (משחק וירטואלי שנקרא "גניבת כלי רכב"), אני מסתכל לצד אחד 

ורואה שם מוסטנג אדום. אני מסתכל לצד אחר – אין מוסטנג אדום.  המוסטנג האדום קיים רק כשאני מסתכל עליו, כי זה משחק VR – אני 

מייצר אותו רק כשאני צריך אותו.

עכשיו אני מייצר כוס. הכוס שיצרתי כבר לא קיימת.

אתה אולי תגיד, "לא, דון, אתה טועה, אני רואה את הכוס."

אבל אתה מייצר את הכוס שלך. אתה לא מייצר את הכוס שלי – אני יצרתי את הכוס שלי.

אותו דבר עם המוסטנג האדום במשחק המחשב – אתה תגיד, "אני רואה את המוסטנג האדום גם אם אתה לא מסתכל, דון."

זה כי בקסדה שלך אתה מסתכל ומייצר את המוסטנג האדום – אבל אני לא.  ובמחשב-העל שמריץ את המשחק – אין מוסטנג אדום.

המחשב שמריץ את המשחק לא מכיל מוסטנג אדום.

מה שאני אומר זה שככה אנחנו פועלים: 

אנחנו מתחרים, מרגישים חסרי ערך, מרגישים שאנחנו חייבים להיות טובים יותר מאחרים – וכל 

האגו שלנו גורם לבעיות בעולם.  למה? כי אנחנו לא יודעים מי אנחנו באמת.

אנחנו יוצרים את כל המשחק הזה. אתה לא סתם שחקן קטן – אתה הממציא של כל התמונה הזאת. 

אין לך מה להוכיח, ואין צורך להיות טוב יותר מאף אחד אחר.

גם האנשים סביבך הם יוצרי מאסטר – הם יוצרים את היקום שלהם כפי שהם תופסים אותו.

והתפיסה שלי היא שאנחנו בעצם אותו מציאות אחת, שמסתכלת על עצמה דרך שתי קסדות שונות, שני אווטארים שונים, ומנהלת שיחה. 

ואולי זה מה שצריך כדי שהאינטליגנציה האינסופית הזו תכיר את עצמה.

– אם אתה חורג מכל תיאור – איך אתה מכיר את עצמך?

אולי מה שאתה עושה הוא: "טוב, אני אנסה קסדה זו. אני אתחיל לקחת אותה ברצינות, אולי אפילו אתן לעצמי ללכת לאיבוד, אאמין לגמרי 

שאני רק דון הופמן במרחב-זמן הזה, ואשאר כך כמה עשורים, ואז אתחיל להתעורר."

אבל לפחות אז תראה את עצמך מהפרספקטיבה הזו. ואז תסיר את הקסדה.

אנחנו קוראים לזה – מוות. אנחנו פשוט מסירים את הקסדה.

יש אינסוף קסדות שניתן לנסות.

הסיבה שיש לנו מאבקים, הסיבה שיש לנו אגו – היא שאנחנו לא יודעים מי אנחנו באמת.

– האם יש דרך להבין מי אני? או שהדבר הקרוב ביותר לכך שמצאת הוא מדיטציה?

 אני יודע שהתמדת במדיטציה במשך 20 שנה או משהו כזה.

– אני צריך להיות קצת זהיר – אני חושב שזה באמת חשוב, עבורי כמדען, שעשיתי את המחקר המדעי שעשיתי.

אבל אני חושב שמישהו אחר, שלא עושה מדע, אולי עושה מוזיקה או עוסק בספורט  זו דרך מוחשית להכיר את עצמך דרך פרספקטיבה, 

וזה מאוד חשוב. מכיוון שיש לנו מיליארדים של אנשים, ובנוסף אין ספור בעלי חיים, חרקים ועוד –האינטליגנציה האינסופית הזו, מה שזה לא 

יהיה, החליטה שהיא רוצה להביט בעצמה דרך העיניים של יתוש, או דבורים או בעלי חיים או אדם.  היא רוצה להביט בעצמה דרך מגוון 

אינסופי של פרספקטיבות.

– אתה כמעט מרמז כאן שיש תודעה אחת, והיא משתמשת באורגניזמים שונים – ככלי להבין את עצמה ואת טבע המציאות?

– כן. 

– אז זה אומר שאתה ואני בעצם אותה תודעה – אבל אתה נולדת כמדען באמריקה ואני נולדתי, אני לא יודע, כיזם בבוטסוואנה – עם 

פרספקטיבות שונות כדי להבין את המציאות.  זה אומר שאנחנו בעצם אותו דבר, נכון? אותה תודעה, אותה אינטליגנציה עליונה או משהו 

כזה, פשוט מתגלמת בעיניים שונות במקומות שונים.

– זו ההשקפה שלי, וחלק מהמסורות הדתיות כמעט מרמזות על זה – אפילו אומרות את זה במפורש.  "ואהבת לרעך כמוך" – הסיבה לאהוב 

את השכן כמו את עצמך היא שהשכן שלך הוא בעצם את עצמך, רק עם קסדה שונה. והסיבה היחידה שיש לנו בעיות היא שאנחנו לא 

מבינים כמה אתה מדהים.  אתה הוא זה שיוצר את הסימולציה הוירטואלית הזו – עם כל היופי שלה, כל המורכבות שלה.  וכל המורכבות 

הזאת – זה אתה, ואתה עושה את זה בלי מאמץ.

כמובן, החברים שלי מהתחום של מדעי המוח יגידו: "דון, זה לא בלי מאמץ. יש לך 100 מיליארד, טוב 86 מיליארד נוירונים במוח. מערכת 

הראייה כוללת מיליארדי נוירונים שמבצעים את כל החישובים הללו. יש לנו תאים פשוטים, תאים מורכבים, תאים היפר-מורכבים – ואנחנו 

חושבים על המוח כאובייקט פיזי שמייצר את התודעה שלנו."

כן, אני אומר שמרחב-זמן עצמו הוא משהו שאתה יוצר, ולכן אתה יוצר את כל מה שבתוכו. וגם אתה יוצר את המוח.

למעשה, כרגע – אין לך מוח. 

– סליחה???

–  וגם לי אין.

– בסדר, זה נשמע הוגן.

– כי אין לי מוח, ואין לך מוח – עד שאנחנו מסתכלים פנימה ומייצרים מוח.  בדיוק כמו במציאות מדומה: המוסטנג לא קיים עד שאתה 

מסתכל עליו ומייצר אותו.  אז אני יכול לחזות שאם נעשה את הסריקות הנכונות, נראה מוח.  אבל המוח הזה קיים רק כשאנחנו מבצעים את הייצוג.  לכן כרגע – אין לי מוח.

כל ההקשרים (correlations) שאנחנו רואים – אנחנו יודעים שהקשר לא אומר סיבה (correlation ≠ causation). אז העובדה שיש קשר 

בין  פעילות המוח לחוויות המודעות – אני לא מכחיש את זה. להפך, אני בעד לחקור את הקשרים האלה. הם קיימים, בלתי ניתנים להכחשה 

אבל הם לא מוכיחים שהמוח יוצר את החוויות שלנו.  אני לא המוח.  

– אני הדבר שמדמה את נוכחות המוח. 

– נכון, בדיוק. והסימולציה שלך כל כך טובה שהיא מדמה גם איך כל המציאות הזו, שחורגת ממרחב-זמן, מזורמת לתוך קסדת מרחב-זמן 

קטנה זו – וזה מה שאנחנו קוראים לו מוח.   לכן כמובן שיהיו קשרים בין פעילות המוח למה שאנחנו חווים, אבל הקשר הוא הפוך.

זה לא שהמוח יוצר את החוויות המודעות שלך – אלא התודעה יצרה את המוח, כדי לתאר איך היא יוצרת את הקסדה הזו.