כל דפוס התנהגותי בנוי מתבנית מסוימת ביחד עם אנרגית חיים שמפעילה אותה. ממש כמו מכונית צעצוע חשמלית או בובה מדברת שאת שתיהן מפעילה אותו הסוללה ממש. במקרה אחד הסוללה תפעיל נסיעה של מכונית במקרה שני דיבור של בובה. אנרגית החיים שלנו זמינה לחלוטין לכל שימוש שנבחר בה וניתן לעצב אותה לחלוטין על פי התבנית לתוכה היא מוכנסת. במובן זה אנרגיית החיים דומה למים. גם אם יש לך אוקיאנוס שלם וניקח ממנו כוס אחת קטנה, הכוס הזו היא עדיין עם מים, היא לא פחות מים מהמים באוקיאנוס, יש לה בדיוק את אותן תכונות את אותה מהות.
בדיוק באותו אופן "אנרגיית החיים" נמצאת באותה מידה גם בשלם וגם בחלק – גם בכל האדם וגם בכל דמות ודמות (דפוסי אנרגטי) שנמצאת בתוכו. כשאנחנו אומרים שהדמויות חיות בתוכנו זו לא מטפורה זו ממש אנרגית חיים אמיתית הכלואה בתוך ראיית עולם מאד מסוימת ומתוך ראיית עולם זו מגדירה לעצמה צרכים, רצונות, פעולות , בחירות.
בתחילת ההתפתחות של העובר יש תאי גזע אחידים, חלק מתאים אילו הופכים להיות רקמת מוח, חלק רקמת שריר, חלק רקמת עצם וכן הלאה. במילים אחרות, באותם התאים בדיוק יש את הפוטנציאל להפוך להכל. אך ברגע שתא מסוים קיבל על עצמו "תפקיד" מסוים, למשל תא שריר, הוא יבצע אך ורק את התפקיד הזה, הוא לעולם לא יוכל לעבור טרנספורמציה ולהפוך לתא עצב למשל.
זהו בדיוק מה שאנחנו רואים בנפש, הנפש בנויה בדיוק באותו האופן: התינוק נולד עם אנרגיית חיים נפשית מאוד גולמית, עם הפוטנציאל לכל סוגי הדמויות שנמצא בתוכנו. אבל, בהתאם לחברה, תרבות, משפחה הסביבה שבה הוא חי, וגם בהתאם לאיכויות המיוחדות שנולד איתן (למשל כישרון שירה, ציור, קליטת שפות וכו') – דמויות שונות יתפתחו ויתעצבו ואחרות לא. לכן, אותה אנרגיה ממש יכולה להתבטא כמגן/מנהל שתלטן וקשוח ומצד שני ילדה שמחה וזורמת.
מה בעצם קובע אילו דמויות יתפתחו?
אנרגיית החיים בתוכנו באופן טבעי רוצה שיהיה לנו טוב. כאשר התנהגות מסוימת עובדת ומשיגה עבורנו איזושהי מטרה מסוימת (למשל גורמת לנו לשרוד, להצליח, לתחושה טובה) אנחנו נבחר להשתמש בה שוב ושוב. המוח שלנו בנוי כך שאופן פעולה שפועל באופן תדיר מתקבע ונצרב בתוכו ממש כמו ערוץ של נחל שנחרץ באדמה ואז נוצרת התבנית. אנרגית החיים – שהיא המים הזורמים של הנפש – זורמת באופן טבעי דרך הערוץ הזה ומתבטאת דרכו. כלומר בתוך כל דפוס התנהגות זורמת אנרגיית חיים כלואה [דמות] שמפעילה ונותנת חיים לתבנית, לדפוס ההתנהגות -כאשר הרצון הבסיסי שיהיה לנו טוב משועבד לראיית העולם שנובעת מתוך דפוס התנהגות זה. באופן טבעי דפוס זה הופך לדפוס אוטומטי של התנהגות שכמעט כבר לא דורש את המודעות האקטיבית שלנו, ממש כמו בנהיגה הדורשת מעט מאד אנרגיה מודעת לביצועה.
לכן, בתחילת חיינו חלק מאוד משמעותי מהדמויות (חלקים מאנרגיית החיים שלנו) מתעצב בצלם הדמויות ההוריות כי דפוסי ההתנהגות שלהם מהווים את רוב עולמנו. אנו פוגשים את העולם מתווך דרך הדפוסים וראיית העולם של ההורים שלנו ואז אנחנו או מאמצים דפוסים אלו מתוך הזדהות ונאמנות להורים ומתוך ההנחה שדפוסי ההתנהגות שלהם עובדים – הם עוזרים לנו לשרוד בעולם. או לחלופין דמויות אחרות נוצרות דרך "סכמות נמנעות" – תופעה שילד מגלה שדפוס התנהגות מסוים שהוא למד מההורים שלו לא עובד בשבילו ולכן מאמץ את הדפוס הנגדי לו לחלוטין. למשל, ילד גילה שהדפוס המרצה של ההורים שלו הוא דפוס לא יעיל, שגורם לו או אולי להורים שלו לשלם הרבה מחירים ולא משיג לו את מה שהוא רוצה יכול לאמץ את הדפוס הנגדי, שזה דפוס מורד, לא מרצה, נוקשה חסר גמישות כסוג של סכמה נמנעת. במקרה כזה, הדמות המרצה של הילד תהיה מודחקת/ מוכחשת/ מנודה ו/או לא מפותחת.
בדיאלוג הפנימי, אנחנו הופכים להיות מודעים לדפוסים האוטומטיים הצרובים בתוכנו, איך הם מפעילים אותנו ומשפיעים על ראיית עולמנו. וגם ולומדים איך לנהל אותן באופן מודע.