בעידן שלנו, יש יתרון גדול: רוב הסכנות המיידיות להישרדות נעלמו כמעט לחלוטין.
אנחנו לא נדרשים להתמודד עם אריות או דובים מחוץ למערה, 

וגם רעב ומזג אוויר קיצוני כבר אינם איומים יומיומיים לרוב בני האדם.

אבל כאן נכנסת לתמונה ייחודיותו של האדם: יש לנו שפה, דמיון ומודעות לזמן.
שלושת אלה מאפשרים לנו לייצר בראש תרחישים עתידיים 

– ולעיתים קרובות תרחישים אלו מלוּוים בתחושת איום. 

למרות שמדובר במחשבות בלבד, המוח מגיב אליהם כאילו הם קורים ממש עכשיו.

כך, לדוגמה, הורה יכול למצוא את עצמו חרד כבר היום לקראת גיוס עתידי של בנו, 

למרות שהבן עדיין יושב איתו בארוחת הערב. 

עובד יכול להסתובב בתחושת איום תמידית מפיטורים, גם אם בפועל הוא עדיין מועסק.

המציאות הזו יוצרת מצב שבו אנחנו מפעילים את המוח המגיב שוב ושוב,

 ללא צורך אמיתי.

לסיכום

המוח שלנו מתפקד בשני מצבים שונים:
מגיב – כשאנחנו פועלים מתוך הישרדות, 

ומקשיב – כשאנחנו פועלים מתוך נוכחות ורוגע.
בעידן המודרני, אמנם אנחנו מוגנים מסכנות רבות, 

אך הדמיון והמודעות שלנו גורמים לנו לייצר תרחישים עתידיים 

שמכניסים אותנו למצב מגיב – גם כשאין באמת איום.

הבשורה הטובה היא שהמצב המקשיב קיים בנו תמיד. 

הוא המצב הבסיסי של המוח שלנו, 

ואפשר לפתח אליו גישה מודעת יותר – דרך תרגול הקשבה, נוכחות ומודעות. 

ככל שנזהה מתי אנחנו "נחטפים" למצב המגיב ונלמד לחזור אל המצב המקשיב, 

כך נוכל לחיות מתוך חופש גדול יותר, רוגע ובחירה אמיתית.